Narracion "Coma" (BarTholomeus) Castellano/עִברִית

Esbozo de mi novela Coma. 1/02/2025 

PhMg Leonel Patricio Silva Montellanos DNI 09998248 

Capítulo 1

Describiendo un círculo perfecto al caminar, alrededor de la fuente, observando las caídas del agua, mi padre me explicaba las hipótesis del movimiento elíptico de Kepler ... En mi ventana había 2 palomas torcazas, me quedé contemplándolas, reflexionando... fue oscureciendo... apagué la computadora, el silencio reinaba en mi habitación...era todo tranquilo. El aire era limpio y fresco, con el aroma de los árboles... (la contemplación de Bartholomeus): Aquella noche había recorrido en-sueños unas ruinas de piedra y barro, en cuyo umbral intentó descifrar unos, extraños signos. En aquel momento despertó. El severo señor, envuelto en sus ropas de paño negro, inició el descenso a las profundidades. La visión de la fauna submarina, celeste y dorada, lo deslumbró. Al regresar, el anciano se tendió sobre la orilla a descansar bajo la diáfana luz del cenit. 010010001000010000010000001000000010000000010000000001--. Abrí los ojos, respirando la brisa de la madrugada, siendo testigo del paso de las sombras al diáfano sol; un sorbo de vino, un pedazo de manzana, un vaso de yogurt, un filete de pollo asado con pan de cebada. Luego la ducha fría, el terno oscuro, la camisa de algodón blanco, la corbata azul, los zapatos y el maletín de cuero negro. Otro día de trabajo (bibliotecario de la facultad donde estudié) empieza … Horas después, Navego en mis pensamientos mientras escucho música incidental, la tradición de los intelectuales. ¿Navegar en mis pensamientos es como navegar en la Deep Web? Contemplo a Uhlu, mientras descansa luego de la caminata nocturna. La noche y su reflejo ingresan por la ventana. Escribo solo fragmentos, líneas de viento que se deslizan como seda y flama de cristal.I.1111 Noche-silencio y viento-descanso, Desde una mirada en el ayer, esperando por la puesta de sol Hacia la palabra en el texto indicado, la línea envolvente de tinta ¿Y ahora? El té es más delicioso entremezclado con jugo de limón (nunca me gustaron los cigarrillos ni el alcohol ni el café) Descreo del cine: las imágenes y la sala oscura Soy escéptico respecto del teatro y su paganismo danzante Me cansé de la estridencia –la música como forma de existir- En cuanto a la pintura, diré que desperté de la mentira y la ilusión (…) La fotografía es para mí, correlato de la arquitectura, narración Y poética. El sabor de la cocoa, acompañada de bizcochos calientes Se aprecia mejor en el invierno, aquí, en Lima. Contemplo los cristales vacíos, las opacas cortinas y el texto de Breton Escribo solo con cuatro dedos y alguna intuición en la mente, percepción O idea fija. Mi habitación es pequeña y normal, justo lo necesario Para quien redacta sus pensamientos, esbozando comentarios, ideas, ensayos Y algún parágrafo numerado a la manera de Wittgenstein. Por el camino de los árboles se llega a Ginebra. II. 2222 Envuelto en sombras. Los colores, las luces en el rostro, el mecanismo fatigado Mi mano izquierda delimitada por la correa del reloj ¿Cuál presencia prefieres ahora? Roquentin es solo un personaje de Sartre, pero ¡cuán cercano y real! De niño, nunca jugué a la rayuela. Esta pared es celeste y afuera persiste el monocromo cielo nocturno No hace falta que me diga –a mí mismo- ¡Sí sólo pudiera recordar! Pues lo recuerdo todo, es un defecto de familia 15 Mg. de Olanzapina al día Diagnóstico de personalidad Asperger –autismo leve con capacidad de comunicación Y elevada inteligencia, meticulosidad y falta de comprensión para los dobles sentidos del lenguaje. Son las 20: 51 p.m. Ya no utilizo gafas oscuras –que siempre fueron de aumento- Cuesta tanto el desarrollar tu propia visión del mundo, sistemática, relevante, Coherente y consistente...La sólida mesa, la ventana abierta al tiempo El polvo y las telas de araña mis manos, …Mi frente y mis ojos. Invierno, sombría pesadilla, danza-fantasma y muerte, agonizante Observando la arena, la ceniza, los diamantes envueltos, gris abrigo, con sed de mar es medianoche, contemplando espejos... movimientos de ajedrez...(despierto de extraño ensueño, 3 de la mañana, estoy cubierto) lámpara y libros, metálico estante: literatura, astronomía, psicología...demasiado cansado para hablar de cinematógrafos, de conciertos ensordecedores, prefiero una máquina de escribir, plumas en papel, brillo de lienzos, durmiendo hasta el canto de palomas anuncio del fines del invierno aguas... cierro los ojos; en mi mente la sonrisa, la mirada extraña dama en blancos vestidos ojos intensos y silenciosos. II Caminar cielo del atardecer. plaza desierta respiraba tranquilidad. informe en letras. madera bajo mis pies hacia la ventana; cortinas transparentes de luz el manuscrito... viaje difícil y arduo, hora de regreso, nada puede interrumpirme. (pesadilla de las otras noches, motivos, desvelos) sincronizar la tarde." ¿Tú eres mi autor?, "¿Me reconoces? "Así es. Yo soy tú" le respondo a mi propia imagen, Bartholomeus regresa. agitado para leer, autoanálisis. imágenes y metáforas. calma de conciencia soñar...Observo el reflejo de los árboles sobre el cristal de mi reloj 17: 35 con 21 segundos El recuerdo está ahí. Aguas profundas en conflicto, mental, interior… En el presente, no percibo los ocasos ni el frio ni el sabor de la respiración ¿Porqué, entonces, la interrogante? Si solo pudiera dormir en la penumbra… La escritura viene de lejos Recuerdo su caminar, su sonrisa en palabras que se dibujan al sol Él, ahora, envuelto en su firma y sus cejas oscuras Y yo, transcribiendo los signos y las reflexiones Hablando más de un idioma, alcanzo el cenit Mis manos están congeladas, lejos del umbral y del acero “Una vieja lectura, ciencia…” –entonces- la magia no existe Pienso en Claude Lévi-Strauss, los tristes trópicos, los elementos del parentesco, La antropología estructural. Mundo-Configuración, Diacronía-Sincronía El camino polvoriento de la ciudad: de la vieja casona a la antigua biblioteca-Solo un miope puede comprender el placer que se experimenta al colocarse los Anteojos con los cristales recién limpiados- Y seguimos aquí, en medio de la discusión, al abrigo del invierno y a la sombra del sol Es la lluvia, dicen, entonces… ¿ahora? ¿Cómo estás? (mejor dicho) ¿Cómo se dice “simbolizar”? 20: 00 con 20 segundos Es una buena ocasión para descubrir un mundo o llegar a casa Jamás imaginé, solo reflexioné: no hay azar, pero tampoco predestinación Sigue tu propia dirección y llegarás antes que nadie Las letras tienen su propio orden, hemisferio ¿Por qué no empezamos, entonces? Los árboles no tienen color en medio del silencio. II. Partitura Mi ventana es oscura y opaca El sabor del té tiene un efecto sedante, ¿Por qué? La hoja está impresa por un lado, el texto está ilegible Platón sonríe–supongo- al salir de la caverna y ver la luz En sus diálogos existe su recuerdo, ¿No? Escribo con cierto ritmo, a cierta velocidad… Mi negra gabardina huele a humedad, debe ser la cercanía al mar No uso sombreros, en mi ciudad no hay sol –es un código secreto lo que estoy diciendo-: ¡No necesito! El piso es de arena, a lo lejos, se puede ver la sombra de la construcción abstracta Una silueta pasa corriendo (¿Quieres decir, que has esperado veinte años, para responder una pregunta tan simple?) Así son mis ojos… veloces al mirar… Mayéutica (¿En qué punto de la discusión, estábamos?) tu silencio nombrado no existe. Trato de mirar mi propio reflejo en la imagen de las aguas y la luna, pero mis ojos están Ciegos. Un diccionario forrado de cuero, provisto de un señalador de páginas Es la libertad, la extensión y la precisión en el cálculo matemático (¿Por qué?) Mi sombra me acompaña en medio de las líneas y encima del agujero del cielo–límites, esquemas-¡Qué silencio! ¿No? Ya todo paso, lo mejor y lo peor Mi voz interior estaba enmudecida, ya no más…Agua y viento, sal y basalto (recuerdo los ojos del granito) cabeza de halcón Es el valle del silencio, de los reyes del pasado El mar, inconmensurable, siempre… después Cierra los ojos, ahora. (¿entiendes?). Esbozo de estructuras discontinuas. La escritura es antes de la pregunta La reflexión es previa al análisis la convicción es anterior al juicio la interpretación elabora el material el duelo precede a la noche el silencio comunica los espacios el fuego anticipa la respiración el sueño permite contemplar la profundidad y el mar es nostalgia y el cielo es lectura y comprensión y el abismo se detiene ante el infinito y la sonrisa, abre los espacios mientras, el agua fluye mientras, la sangre enceguece mientras, los signos están en los libros mientras, las paredes contemplan las horas después... el silencio después... el presagio después... la incertidumbre después... la sensación... The writing exists before the question, the reflection exists before analysis the conviction exists before decision, the interpretation makes the material thing the pain exists before the night, the silence it makes speak the spaces, the fire exists before the breath, the dream makes to see the depths and the sea is nostalgia and the sky is reading and comprehension and the deep ground it stops behind the unlimited and the smile, open the places at the same time, the blood it blinds at the same time, the signs are in the books at the same time, the walls see the hours after... the silence after... I will know the future after... the uncertainess after... the sensation... Bartholomeus Caminé hacia el interior de mi habitación. Había subido por la escalera y cerré la puerta que daba al pasadizo. El piso era de madera oscura y el cielo raso y las paredes eran celestes. En mi escritorio había papeles en blanco y manuscritos, la vieja máquina de escribir de mi padre, la computadora y libros de mis días de alumno de Universidad. En mi guardarropa, había dos docenas de camisas blancas, mis pantalones de algodón negro, zapatos de cuero con suela de goma y las gabardinas para el invierno. Luego de lavarme la cara y las manos, bebí dos vasos de vino tinto mezclado con jugo de naranja y comí un pan blanco con una rodaja de queso. Desde mi ventana se veía el bosque enrrejado y el viejo café donde me reunía con mis amigos y ocasionales mujeres que compartían mi soledad. Tomé un libro de mi estante, exactamente, los 9libros de la historia de Heródoto, y me puse a leer desde el capítulo II. En algún momento, debido al cansancio, debí haberme quedado dormido, pues, abruptamente me desperté, todavía vestido y según mi reloj eran las 3 am. ya no pude conciliar el sueño. Tomé un baño y desayuné alrededor de las 5 am: pan, leche, huevos y pollo sancochado. Todavía no terminaba el informe que debía entregar a la Biblioteca de la Universidad (que era donde yo trabajaba) así que me dispuse a seguir redactando. Mientras iba corrigiendo, recordaba fragmentos de mi ensueño de aquella noche: estar caminando bajo el mar, sobre una superficie brillante, como de mármol pulido... rodeado de vegetación submarina...no podía recordar más. Llego el mediodía, con terno y corbata, entregué mi informe, correctamente redactado (y aprobado) me aseguré un año más de contrato laboral! inmediatamente, subí a mi bicicleta y enrrumbe hacia mi departamento; en el camino, tuve una visión: un anciano vestido de blanco que sostenía de la mano a un niño (diríase su nieto) vestido de negro, caminando por la calzada... la luz del día era tenue, propia del otoño limeño. Celebré con almuerzo a base de carne de pollo, verduras, frutos secos, arroz, manzana y vino tinto con jugo de naranja. Luego de reposar, me puse a corregir algunos versos y leer un texto de Mario Bunge sobre investigación científica. Llego la noche, el cielo era diáfano, se respiraba la brisa del mar, Por la ventana, contemplaba el correr de las nubes con el viento... la luna llena. Respirando, lentamente, me quedé dormido. Esta vez soñé, con un edificio vacío, en ruinas, que lindaba con un cementerio y un desierto de arenas infinitas, yo estaba vestido completamente de negro, había eclipse de sol... es todo lo que recuerdo. Al día siguiente, era día domingo: inicio de semana. Luego de un refrescante baño y de beber casi 2 litros de yogurt, estaba repuesto, continué redactando mis notas personales... almorcé a las 3 de la tarde.

Capítulo 2

Estaba Bartholomeus sentado frente al monitor de su computadora, observando un documental sobre historia europea de los años 30`s y 40`s, puntualmente, el ascenso de los diversos movimientos fascistas y específicamente el tema del Holocausto judío a manos de los nazis, … de pronto, entrecerró los ojos y ya no tenía 30 años de edad de los cuales había pasado 4 trabajando en la Biblioteca de su Facultad (y cuatro anteriores en el Ateneo de su vecindario) sino de pronto, era un niño de 10 años, caminando con su padre, por el parque cercano a su casa, camino al Museo de Historia natural, donde cada viernes proyectaban documentales científicos de ingreso libre para estudiantes. Estaba su padre, Temístocles, con terno marrón, camisa celeste y corbata gris, abrigada la cabeza con sombrero de paño negro en esa tarde de invierno y el con su camisa azul con cuadricula de líneas blancas y sus pantalones negros y su gorra con visera en la cabeza. El documental era sobre los últimos descubrimientos en las regiones de la  Antártida, narrado por oficiales de la marina de guerra, el recuerdo era nítido, los paisajes de nieve, el viento helado sobre los techos de la estación y ahora de nuevo, … luego de esta breve ensoñación, Bartholomeus, sentía el sabor de la naranja en su paladar y despertó del hechizo, reaccionando, reinicio el sistema de su laptop, nuevamente estaba en el presente, viendo el documental sobre el Ghetto judío, se sirvió un poco de vino y así estuvo un par de horas, hasta que termino y de ahí se fue a dormir.

תקציר הרומן שלי "תרדמת". 1/02/2025

PhMg לאונל פטריסיו סילבה מונטלנוס DNI 09998248 –

פרק 1

הולך במעגל מושלם סביב המזרקה, צופה במים השוצפים, אבי הסביר את השערותיו של קפלר על תנועה אליפטית... שתי יוני עצים עמדו בחלוני; עמדתי והרהרתי בהן, מהרהר... החשיך... כיביתי את המחשב; דממה שררה בחדרי... הכל היה שליו. האוויר היה נקי ורענן, עם ריח העצים... (הרהוריו של ברתולומיאוס): באותו לילה הוא חלם לשוטט בין כמה חורבות אבן ובוץ, שעל סף שלהן ניסה לפענח כמה סמלים מוזרים. באותו רגע הוא התעורר. האדון הקשוח, עטוף בגלימותיו השחורות מבד, החל את ירידתו למעמקים. מראה החי התת-ימי, שמימי וזהוב, סנוור אותו. עם שובו, הזקן שכב על החוף לנוח באור השמש הצלול. פקחתי את עיניי, נשמתי את בריזה של הבוקר המוקדמת, עדה למעבר מהצללים לשמש הצלולה; לגימה של יין, חתיכת תפוח, כוס יוגורט, פילה עוף צלוי עם לחם שעורה. אחר כך המקלחת הקרה, החליפה הכהה, חולצת הכותנה הלבנה, העניבה הכחולה, הנעליים ותיק העור השחור. יום עבודה נוסף (ספרנית באוניברסיטה בה למדתי) מתחיל... שעות לאחר מכן, אני נסחפת במחשבותיי תוך כדי האזנה למוזיקת ​​רקע, מסורת של אינטלקטואלים. האם היסוד במחשבותיי כמו ניווט ברשת העמוקה? אני מהרהרת באוהלו, כשהוא נח לאחר טיולו הלילי. הלילה והשתקפותו חודרים מבעד לחלון. אני כותבת רק קטעים, קווי רוח שגולשים כמו משי ולהבת קריסטל. I.1111 דממת לילה ומנוחת רוח, ממבט חטוף באתמול, מחכה לשקיעה לעבר המילה בטקסט המצוין, קו הדיו העוטף ועכשיו? תה טעים יותר מעורבב עם מיץ לימון (מעולם לא אהבתי סיגריות או אלכוהול או קפה). אני לא מאמין בקולנוע: לתמונות ולחדר החשוך. אני סקפטי לגבי התיאטרון ולפגאניזם הרוקד שלו. התעייפתי מהצורם - מוזיקה כדרך קיום - באשר לציור, אגיד שהתעוררתי מהשקר והאשליה (...). צילום הוא בשבילי, מקבילה של אדריכלות, נרטיב ופואטיקה. טעם הקקאו, בליווי עוגיות חמות, מוערך בצורה הטובה ביותר בחורף, כאן, בלימה. אני מהרהר בחלונות הריקים, בווילונות האטומים ובטקסט של ברטון. אני כותב רק עם ארבע אצבעות ואינטואיציה כלשהי בראש, בתפיסה או ברעיון קבוע. החדר שלי קטן ורגיל, מספיק בדיוק למישהו שרושם את מחשבותיו, משרטט הערות, רעיונות, חיבורים ופסקה ממוספרת מדי פעם בסגנון ויטגנשטייני. השביל בין העצים מוביל לז'נבה. II. 2222 עטוף בצללים. הצבעים, האורות על פניי, המנגנון העייף. ידי השמאלית מתוחמת על ידי רצועת השעון. איזו נוכחות אתה מעדיף עכשיו? רוקנטין הוא רק דמות של סארטר, אבל כמה קרוב ואמיתי! כילדה, מעולם לא שיחקתי קלאס. הקיר הזה כחול שמיים, ומחוץ לו שמי הלילה השחורים ממשיכים להתקיים. אני לא צריכה לספר לעצמי - אילו רק הייתי יכולה לזכור! כי אני זוכרת הכל; זו תכונה משפחתית. 15 מ"ג אולנזפין ביום. אבחנת אישיות אספרגר - אוטיזם קל עם כישורי תקשורת ואינטליגנציה גבוהה, קפדנות וחוסר הבנה של משמעויות כפולות בשפה. השעה 20:51. אני כבר לא מרכיבה משקפיים כהים - שתמיד היו מרשם. כל כך קשה לפתח חזון משלך על העולם, שיטתי, רלוונטי, קוהרנטי ועקבי... השולחן המוצק, החלון הפתוח אל הזמן. האבק וקורי העכביש על הידיים שלי, המצח שלי ועיניי. חורף, סיוט קודר, ריקוד רפאים ומוות, ייסורים. מתבוננת בחול, באפר, ביהלומים העטופים, במעיל האפור, צמאה לים, חצות, מהרהרת במראות... מהלכי שחמט... (אני מתעוררת מהרהורים מוזרים, 3 לפנות בוקר, אני מכוסה) מנורה וספרים, מדף מתכתי: ספרות, אסטרונומיה, פסיכולוגיה... עייפה מדי לדבר על קולנוע, על קונצרטים מחרישי אוזניים, אני מעדיפה מכונת כתיבה, עטים על נייר, את ברק הקנבסים, ישנה עד שקול היונים מבשר את סוף מי החורף... אני עוצמת את עיניי; במוחי החיוך, המבט המוזר של גברת בשמלות לבנות, עיניים עזות ושקטות. II צועד בשמי השקיעה. הכיכר הנטושה נשמה שלווה. דו"ח באותיות. עץ תחת רגליי לעבר החלון; וילונות שקופים של אור, כתב היד... מסע קשה ומפרך, זמן לחזור, שום דבר לא יכול להפריע לי. (סיוט של לילות אחרים, מניעים, נדודי שינה) מסנכרנים את אחר הצהריים." האם אתה הסופר שלי? "האם אתה מזהה אותי?" "נכון. אני אתה," אני עונה לדמותי שלי, ברתולומיאוס חוזר. נסער מקריאה, ניתוח עצמי. דימויים ומטאפורות. שלוות מצפון, חולם... אני צופה בהשתקפות העצים על גבי שעון שלי 17:35:21. הזיכרון שם. מים עמוקים בקונפליקט, מנטלי, פנימי... בהווה, אני לא תופס שקיעות, לא את הקור, ולא את טעם הנשימה. מדוע, אם כן, השאלה? אילו רק יכולתי לישון בדמדומים... כתיבה מגיעה מרחוק. אני זוכר את הליכתו, את חיוכו במילים מצוירות בשמש. הוא, עכשיו, עטוף בחתימת ידו ובגבותיו הכהות. ואני, מתמלל את הסימנים וההרהורים. מדבר ביותר משפה אחת, אני מגיע לשיא. ידיי קפואות, רחוק מהסף ומהפלדה. "קריאה ישנה, ​​מדע..." – אז – קסם לא קיים. אני חושב על קלוד לוי-שטראוס, הטרופיים העצובים, יסודות הקרבה, אנתרופולוגיה מבנית. תצורת עולם, דיאכרוניה-סינכרוניה. הדרך המאובקת של העיר: מהבית הישן לספרייה העתיקה. רק אדם קצר רואי יכול להבין את ההנאה של הרכבת משקפיים עם עדשות נקיות טריות. ואנחנו עדיין כאן, באמצע הדיון, מוגנים מהחורף ובצל השמש. יורד גשם, הם אומרים, אז... עכשיו? מה שלומך? (או ליתר דיוק) איך אומרים "לסמל"? 20:00 ו-20 שניות. זוהי הזדמנות טובה לגלות עולם או להגיע הביתה. מעולם לא דמיינתי את זה, רק הרהרתי: אין סיכוי, אבל גם אין גזירת גורל. לך בדרכך שלך ותגיע לפני כולם. לאותיות יש סדר משלהן, חצי כדור. למה שלא נתחיל, אם כן? לעצים אין צבע בתוך הדממה. II. ניקוד. החלון שלי חשוך ואטום. לטעם התה יש השפעה מרגיעה, למה? הדף מודפס בצד אחד, הטקסט בלתי קריא. אפלטון מחייך - אני מניח - עם עזיבתו את המערה ורואה את האור. הזיכרון שלו קיים בדיאלוגים שלו, נכון? אני כותב בקצב מסוים, במהירות מסוימת... מעיל הטרנץ' השחור שלי מדיף ריח של לחות, זה בטח הקרבה לים. אני לא חובש כובעים, אין שמש בעיר שלי - זה קוד סודי מה שאני אומר: אני לא צריך אחת! הרצפה חולית; במרחק, ניתן לראות את צל הבנייה המופשטת. צללית חולפת על פנינו. (אתה מתכוון, חיכית עשרים שנה כדי לענות על שאלה פשוטה כל כך?) ככה העיניים שלי... מהירות להסתכל... מאיאוטיקה (באיזו נקודה בדיון היינו?) השתיקה הנקראת שלך לא קיימת. אני מנסה לראות את השתקפותי בתמונת המים והירח, אך עיניי עיוורות. מילון בכריכת עור, מצויד בסמנייה. זהו חופש, הרחבה ודיוק בחישוב מתמטי. (למה?) צילי מלווה אותי בין הקווים ומעל החור בשמיים - גבולות, תוכניות - איזו דממה! הלא כן? הכל עבר, הטוב והרע ביותר. קולי הפנימי נדם, לא עוד... מים ורוח, מלח ובזלת (אני זוכר את עיני הגרניט) ראש נץ. זהו עמק הדממה, של מלכי העבר. הים, אינסופי, תמיד... אחר כך. עצמו את עיניכם, עכשיו. (האם אתם מבינים?). קווי מתאר של מבנים לא רציפים. כתיבה באה לפני השאלה. הרהור קודם לניתוח. שכנוע קודם לשיפוט. פרשנות מעצבת את החומר. צער קודם ללילה. דממה מחברת חללים. אש מצפה לנשימה. שינה מאפשרת התבוננות במעמקים. הים הוא נוסטלגיה, השמיים הם קריאה והבנה, והתהום עוצרת מול האינסוף. החיוך פותח חללים. בינתיים, מים זורמים. בינתיים, דם מסנוור. בינתיים, סימנים נמצאים בספרים. בינתיים, הקירות מהרהרים בשעות שאחרי... הדממה שאחרי... האות שאחרי... חוסר הוודאות שאחרי... התחושה... דממה שאחרי... אדע את העתיד שאחרי... חוסר הוודאות שאחרי... התחושה... ברתולומיאוס. נכנסתי לחדרי. עליתי במדרגות וסגרתי את הדלת שהובילה אל המסדרון. הרצפה הייתה עץ כהה, והתקרה והקירות היו בצבע תכלת. על שולחני היו דפים ריקים וכתבי יד, מכונת הכתיבה הישנה של אבי, המחשב שלי וספרים מימי האוניברסיטה שלי. בארון שלי היו שני תריסר חולצות לבנות, מכנסי כותנה שחורים שלי, נעלי עור עם סוליות גומי ומעילי גשם חורפיים. אחרי ששטפתי את פניי וידיי, שתיתי שתי כוסות יין אדום מעורבב במיץ תפוזים ואכלתי פרוסת לחם לבן עם פרוסת גבינה. ​​מחלוני יכולתי לראות את היער המגודר ואת בית הקפה הישן שבו נפגשתי עם חבריי ועם אישה מדי פעם שחלקה איתי את בדידותי. לקחתי ספר מהמדף שלי - "ההיסטוריה" של הרודוטוס, ליתר דיוק - והתחלתי לקרוא מפרק ב'. בשלב מסוים, מותש, כנראה נרדמתי, כי התעוררתי בפתאומיות, עדיין לבוש, ולפי השעון שלי, השעה הייתה 3:00 לפנות בוקר. לא הצלחתי להירדם שוב. התקלחתי ואכלתי ארוחת בוקר בסביבות 5 בבוקר: לחם, חלב, ביצים ועוף מבושל. עדיין לא סיימתי את הדוח שהייתי צריך להגיש לספריית האוניברסיטה (שם עבדתי), אז התיישבתי כדי להמשיך לכתוב. בזמן שהגהתי, נזכרתי בקטעים מהחלום שלי מאותו לילה: הליכה מתחת למים, על משטח מנצנץ, כמו שיש מלוטש... מוקף בצמחייה תת-ימית... לא הצלחתי לזכור שום דבר אחר. הגיע הצהריים, לבוש בחליפה ועניבה, הגשתי את הדוח שלי, כתוב כהלכה (ומאושר). הבטחתי שנה נוספת של חוזה העבודה שלי! מיד קפצתי על האופניים שלי ונסעתי לכיוון הדירה שלי. בדרך חלמתי על חזון: איש זקן לבוש לבן אוחז בידו של ילד (הייתי אומר נכדו) לבוש שחורים, הולך לאורך הכביש... אור היום היה עמום, טיפוסי לסתיו בלימה. חגגתי בארוחת צהריים של עוף, ירקות, אגוזים, אורז, תפוחים ויין אדום עם מיץ תפוזים. לאחר מנוחה, התיישבתי לתקן כמה פסוקים ולקרוא טקסט מאת מריו בונגה על מחקר מדעי. הלילה ירד, השמיים היו בהירים, בריזה מהים נשאה באוויר. מבעד לחלון צפיתי בעננים נסחפים ברוח... הירח המלא. נושם לאט, נרדמתי. הפעם חלמתי על בניין ריק והרוס הגובל בבית קברות ומדבר חול אינסופי. הייתי לבוש כולו בשחור, היה ליקוי חמה... זה כל מה שאני זוכר. למחרת היה יום ראשון: תחילת השבוע. אחרי אמבטיה מרעננת ושתיית כמעט שני ליטר יוגורט, הרגשתי רענן והמשכתי לכתוב את הרשימות האישיות שלי... אכלתי צהריים בשעה 15:00.

פרק 2

ברתולומיאוס ישב מול צג המחשב שלו, צופה בסרט תיעודי על ההיסטוריה האירופית משנות ה-30 וה-40, ובפרט על עלייתן של תנועות פשיסטיות שונות, ובפרט, השואה שביצעו הנאצים... פתאום, הוא מצמץ והוא כבר לא היה בן 30, ארבע מתוכן בילה בעבודה בספריית הפקולטה שלו (וארבע לפני כן באתנאום המקומי), אלא פתאום, הוא היה ילד בן 10, הולך עם אביו בפארק הסמוך לביתם, בדרכם למוזיאון הטבע, שם בכל יום שישי הם הקרינו סרטי מדע דוקומנטריים בחינם לסטודנטים. אביו, טמיסטוקלס, לבש חליפה חומה, חולצה תכלת ועניבה אפורה, ראשו מכוסה בכובע לבד שחור באותו אחר צהריים חורפי, בעוד ברתולומיאוס לבש חולצה כחולה עם משבצות לבנות, מכנסיים שחורים וכובע בייסבול. הסרט התיעודי עסק בתגליות האחרונות באזורי אנטארקטיקה, מסופר על ידי קציני חיל הים. הזיכרון היה חי: הנופים המושלגים, הרוח הקפואה על גגות התחנות, ועכשיו שוב... אחרי ההרהור הקצר הזה, ברתולומיאוס טעם את התפוז בחך והתעורר מהקסם. בתגובה, הוא הפעיל מחדש את המחשב הנייד שלו. הוא חזר להווה, צופה בסרט התיעודי על הגטו היהודי. הוא מזג לעצמו יין ונשאר כך במשך כמה שעות, עד שהוא נגמר, ואז הלך לישון.